הבנת הקשר בין טראומה ל OCD

הבנת הקשר בין טראומה ל OCD

ילד בן שבע שחוזר לבדוק את מתג האור ארבע פעמים לפני השינה או ילדה בת שש שמסרבת לנעול נעליים בלי לספור עד עשר הם מראה מוכר בבתים שעברו תקופה של אזעקות, תאונה או טיפול רפואי פולשני. כהורים, המחשבה הראשונה שלנו היא לעיתים דאגה כבדה. האם הבהלה שקרתה יצרה קושי כרוני, או שאם רק נמתין בשקט התופעה תחלוף מעצמה? זו מחשבה מובנת מאוד לנוכח השינוי הפתאומי בהתנהגות, אבל כדאי להכיר את מה שהמחקר והניסיון המקצועי מלמדים על המנגנונים שמחברים בין מתח קיצוני לדפוסי פעולה חזרתיים.

בהלה מעוררת אצל ילדים צורך בשליטה, ולפעמים קשה להבדיל בין פוסט-טראומה להפרעה טורדנית-כפייתית. כדאי להכיר את שתיהן ולדעת אילו צעדים מעשיים מרגיעים בבית, כדי לתת שפה ברורה לתופעות שמתרחשות מול עינינו בשעות הערב, בבוקר לפני היציאה מהבית ובזמני מעבר רגישים בלי להדביק תוויות.

אם הילד או הילדה שלכם מתמודדים עם חרדות מתמשכות או טקסים שמקשים על ההתנהלות המשפחתית, צוות המטפלות והמטפלים של אתם איתי עומד לרשותכם לבדיקה ראשונית ולייעוץ מותאם.

זמן קריאה: 11 דקות

עיקרי הדברים

✓  פעולות חזרתיות שמופיעות אחרי אירוע מלחיץ הן לרוב ניסיון להחזיר תחושת שליטה, ולא סימן לקושי ממושך מובהק.

✓  הטקס מרגיע לרגע קצר אך מלמד את המוח שהספק היה מוצדק, וכך משמר את מעגל החרדה.

✓  ההבדל המרכזי בין פוסט-טראומה לחרדה טורדנית-כפייתית הוא במקור הפחד, שחזור של העבר מול חשש מעתיד דמיוני.

✓  הערכה מקצועית מומלצת כשהטקסים גוזלים זמן ניכר, משבשים את השגרה או נמשכים מעבר לארבעה עד שישה שבועות.

תוכן עניינים

האם יש קשר בין טראומה ל-OCD?

למה כפייתיות מרגישה כמו הגנה?

להבין את הצורך בשליטה אחרי אירוע קשה

להבחין בין תסמיני OCD לבין PTSD

קומורבידיות בין דחק לפעולות כפייתיות

תגובות בבית מול מעגל הבדיקות החוזרות

מתי נכון לפנות להערכה מקצועית?

שאלות נפוצות

טיפול ממוקד בטראומה וחרדה עם אתם איתי

האם יש קשר בין טראומה ל-OCD?

הקשר בין טראומה ל OCD אינו קשר ישיר של סיבה ותוצאה, אלא מפגש מורכב בין דריכות גופנית גבוהה לבין הניסיון להשיג ודאות בעולם שהפך לבלתי צפוי. אירוע מאיים כמו תאונת דרכים, פציעה או חשיפה ממושכת למצב לחימה מציף את מערכת העצבים בתחושת חוסר אונים. כשהמוח מזהה סכנה בסביבה החיצונית, הילד או הילדה מנסים לייצר לעצמם אי של ביטחון בתוך הבית. כך, פעולות כמו בדיקת מנעולים, סידור חפצים בקו ישר או נטילת ידיים חוזרת ונשנית הופכות לניסיון אקטיבי לבלום איום עתידי.

בקרב אנשי מקצוע, הממשק שבין טראומה ו-OCD מוכר כדפוס שבו חרדה גולמית מתועלת לעבר התנהגויות מובנות. ההגדרה של הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) כוללת מחשבות חוזרות ומטרידות לצד דחף לבצע פעולות מסוימות כדי להפחית את המצוקה. כשילד בכיתה א' שחווה אירוע מלחיץ מתעקש לסגור ולפתוח את דלת החדר חמש פעמים תוך מחשבה ש"יקרה משהו רע", הוא אינו מנסה להרגיז. הוא מפעיל מנגנון שנועד להגן על עצמו ועל הקרובים אליו מפני אסון דמיוני.

הופעה של פעולות חזרתיות בשבועות הראשונים שלאחר משבר היא תגובה אנושית מוכרת למצבי דחק, ובמקרים רבים היא נחלשת ככל שחוזרת תחושת המוגנות הבסיסית. עם זאת, כשהבדיקות והחוקים הנוקשים הופכים לטקסים שתופסים זמן ניכר ומשבשים את היכולת להתרכז בלימודים או לשחק עם חברים, מתבקש בירור אם מדובר בהתפתחות של OCD אצל ילדים שמצריכה הכוונה מקצועית.

הופעת טקסים לאחר אירוע מלחיץ מבטאת מצוקה רגעית ואינה מעידה על גזירת גורל ממושכת.

למה כפייתיות מרגישה כמו הגנה?

פעולות כפייתיות מעניקות למוח אשליית ביטחון מיידית משום שהן מספקות מענה מעשי לפחד בלתי נשלט. המנגנון הזה, שמכונה בספרות "כפייתיות כהגנה", נועד לפצות על אובדן השליטה שנוצר בעקבות אירוע קשה. מעגל הפעולה מתחיל במחשבה טורדנית מפחידה שמעוררת דפיקות לב מואצות, מתח שרירי ומצוקה רגשית. ביצוע הטקס מוריד את המתח בתוך שניות ספורות ומייצר תחושת הקלה, אך המוח לומד לקח מוטעה ומסיק שהאסון נמנע רק בזכותו. בפעם הבאה שתעלה מחשבה מאיימת, הדחף לבצע את הפעולה יחזור בעוצמה גבוהה יותר.

דוגמה נפוצה נראית אצל ילדה בת שמונה שמסדרת את הבובות על המדף שלוש פעמים לפני שהיא מסוגלת לכבות את האור, מתוך אמונה שאם בובה אחת תיפול על הרצפה יתרחש אסון לאחד מבני המשפחה. בגילאים הצעירים יותר של 4 עד 7 הפחדים נוטים לקבל גוון של חשיבה מאגית, שבה הילדים מאמינים כי לפעולותיהם הפיזיות יש כוח ישיר למנוע אירועים רעים. הילד או הילדה משוכנעים שהחוקים הנוקשים שהמציאו הם המגן היחיד שעומד בינם לבין סכנה ממשית.

הטקס אינו התנהגות מזיקה מכוונת ואינו סימן לכישלון הורי. הילד או הילדה מפעילים את המנגנון שהם מכירים כרגע, ניסיון כן להרגיע גוף דרוך ולהגן על הבית.

איך מרגיעים בלי לחזק את הטקס?

המלכוד ההורי במצבים אלה כמעט בלתי נמנע. כשהילד או הילדה פונים בחרדה ושואלים "אמא, נעלת את הדלת?" התגובה הראשונה שלנו היא להשיב מיד "כן, נעלתי. הכל בסדר". אלא שאחרי חמש דקות השאלה חוזרת שוב, ובפעם השלישית הילד או הילדה מבקשים שנלך לבדוק יחד איתם. מתן אישור חוזר מרגיע את החרדה לדקה אחת בלבד, אך הוא מעביר מסר סמוי שהספק היה מוצדק ושדלת הבית אכן נמצאת בסכנת פריצה תמידית.

תמיכה רגשית אמיתית נותנת תוקף לתחושת הפחד של הילד או הילדה במקום לבדוק שוב ושוב את המציאות. במקום להשתתף בטקס הבדיקה, ההורה יכול לחבק, לנשום יחד ולהישאר נוכח מבלי לפתוח את המנעול שוב ושוב. המטרה היא לעזור לילדים להבין שהתחושה המפחידה בגוף אינה מעידה על סכנה ממשית בחדר.

מענה חוזר לבקשות אישור מרגיע את הספק לרגע קצר אך משמר את מעגל החרדה.

להבין את הצורך בשליטה אחרי אירוע קשה

כשאירוע מאיים מרעיד את תחושת המוגנות, ילדים מפנים את הצורך בשליטה אחרי טראומה אל הסביבה הקרובה אליהם ביותר. הילד או הילדה אינם יכולים למנוע אזעקות, תאונות דרכים או מחלות, ולכן הם מנסים להשיג שליטה מוחלטת בחדר השינה ובבגדים שהם לובשים או בסדר שבו הדברים מונחים על השולחן. הניסיון הזה להחזיר לעצמם כוח מתבטא לעיתים קרובות בדרישה לתשובות מדויקות, בנוקשות גדולה סביב מעברים בין פעילויות ובאי-סבילות לכל שינוי קטן בתכניות המשפחתיות.

פעוטה בת ארבע עשויה להתפרץ בבכי סוער אם קצה הגרב אינו יושב בדיוק על התפר, בעוד שילד בן עשר ידרוש לדעת ברמת הדקה מתי אוכלים ארוחת ערב ויסרב לאכול אם סדר הצלחות הוחלף. התנהגויות אלו אינן נובעות מעקשנות או מרצון להפעיל את ההורים, אלא מחוסר שקט פנימי עמוק. הילדים מרגישים שאם רק פרט אחד ישתבש, כל עולמם עלול להתפרק שוב, כפי שקרה בזמן האירוע המלחיץ.

שגרה שעוזרת מול שגרה שמצמצמת

בימים שלאחר משבר, אחד הצעדים המרכזיים בעזרה לילד אחרי טראומה הוא להחזיר יציבות ורצף לחיים בבית. שמירה על שגרה בריאה ויציבה מאפשרת לגוף להתאושש ומפחיתה את רמת הדריכות. עם זאת, יש הבדל מהותי בין שגרה מיטיבה שמעניקה עוגן לבין שגרה טקסית שנועדה למנוע חרדה ומצמצמת את מרחב המחיה של המשפחה.

מאפיין התנהגותי שגרה מיטיבה שגרה טקסית מצמצמת
גמישות בזמנים וסדר יום זמני שינה וארוחה קבועים שמאפשרים חריגה קלה במידת הצורך דרישה נוקשה לביצוע פעולות בסדר בלתי גמיש ובזמן מדויק
תגובה לשינוי בלתי צפוי אכזבה או קושי נקודתי שנרגעים בעזרת תיווך הורי רגוע התפרצות זעם, בכי ממושך או חוסר יכולת להמשיך בפעילות
השפעה על שאר בני הבית יוצרת סדר וביטחון לכל המשפחה ומאפשרת התנהלות נעימה מחייבת את כל בני המשפחה ליישר קו עם חוקים מגבילים
תחושת הילד או הילדה רוגע, פניות למשחק ויכולת ליהנות מפעילויות מגוונות דריכות מתמדת מפני האפשרות שפרט כלשהו ישתבש

הטבלה נועדה לסייע בהבחנה בין הרגלים בריאים לנוקשות שמגבילה את הבית, אך אי אפשר לאבחן בעזרתה לבד. כשהחוקים של הילד או הילדה מתחילים לנהל את הבית כולו, זה סימן שהשגרה כבר משמרת את הדריכות במקום להרגיע.

להבחין בין תסמיני OCD לבין PTSD

להבחין בין תסמיני OCD לבין PTSD

הדמיון החיצוני בין הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) לבין הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) מבלבל הורים רבים. שני המצבים כוללים רמות גבוהות של מתח גופני, עוררות יתר, קשיי הירדמות ונטייה להימנע ממצבים שנתפסים כמסוכנים. הילד או הילדה עשויים להיראות דרוכים, לבדוק שוב ושוב את סביבתם ולהיצמד להורים. אבל המקור שממנו נובעת המצוקה והתוכן של המחשבות שונים לחלוטין בכל אחת מהתופעות.

במצב של פוסט-טראומה אצל ילדים, הפחדים וההימנעויות קשורים באופן ישיר לאירוע המאיים שהתרחש בעבר. ילד שחווה תאונה ברכב עלול לסרב לחגור חגורת בטיחות או להיכנס למכונית, וילדה שנבהלה מאזעקה תימנע מלהיכנס לחדר שאין בו חלון מוגן. לעומת זאת, אצל ילדים עם נטייה כפייתית, התכנים הטורדניים עשויים להיות מופשטים יותר ואינם משחזרים ישירות את מה שקרה. הם עשויים לעסוק בחשש מזיהום מחיידקים, בצורך בסימטריה מדויקת של חפצים, או בפחד כללי ש"משהו רע" יקרה אם לא יבצעו פעולה מסוימת.

מחשבות טורדניות מול זיכרונות פולשניים

ההבדל המרכזי בין שתי התופעות טמון באופי החוויה הפנימית. זיכרון פולשני, המכונה לעיתים פלאשבק או חוויה מחדש, הוא מצב שבו אירוע העבר חודר אל ההווה. הילד או הילדה חווים את המראות, הקולות או התחושות הגופניות כאילו הסכנה מתרחשת ברגע זה ממש. לעיתים הדבר מופיע כסיוט לילה שממנו מתעוררים בבהלה, או כתגובת קיפאון כשנשמע רעש חזק שמזכיר את האירוע.

מחשבה טורדנית (אובססיה), לעומת זאת, אינה שחזור של העבר אלא ספק מפחיד לגבי העתיד. המחשבה מציגה תרחיש דמיוני רע שהילד או הילדה מרגישים מחויבים לנטרל באופן מיידי. ילד בכיתה ג' שחווה סיוטים ומשחזר במשחק תאונה שראה סובל מתסמינים שמכוונים לפוסט טראומה אצל ילדים. לעומתו, ילד באותו גיל שנוטל ידיים עשר פעמים בגלל פחד מחיידקים בלתי נראים מבטא דפוס מובהק של חרדה טורדנית.

כשמבחינים נכון בין שחזור העבר לבין חרדה מעתיד דמיוני, קל יותר לבחור את הטיפול המתאים.

קומורבידיות בין דחק לפעולות כפייתיות

המונח המקצועי קומורבידיות (תחלואה נלווית) מתאר מצב שבו שתי הפרעות או תסמונות מתקיימות במקביל אצל אותו ילד או אותה ילדה. במפגש שבין אירועי דחק לחרדה, שילוב של תסמיני פוסט-טראומה יחד עם התנהגויות טורדניות-כפייתיות אינו נדיר. במצבים אלה, שתי המערכות מזינות זו את זו ומייצרות עומס רגשי כבד על הילדים ועל התא המשפחתי כולו.

מערכת העצבים של ילד או ילדה שחוו אירוע מפחיד נשארת לעיתים במצב של עוררות יתר מתמדת. הדופק מהיר, שרירי הגוף מתוחים, וסף הסיבולת לחוסר ודאות יורד כמעט לאפס. במצב גופני כזה, כל ספק קטן שמתעורר הופך מיד לאיום קיומי. הטקסים הכפייתיים מגויסים אז ככלי חירום לוויסות מהיר. הילדים מרגישים שאם העולם שבחוץ כל כך שביר ומסוכן, הדרך היחידה לשרוד היא להקפיד על שליטה מוחלטת בכל תנועה, מילה או הרגל.

אופן הביטוי משתנה בהתאם לשלב ההתפתחותי. בגילאי 4 עד 7 הדבר ייראה פעמים רבות כהתפרצויות סביב חפצי מעבר או חזרתיות על משפטים קבועים לפני הפרידה בבוקר. בגילאי 7 עד 12 הילדים מפתחים יכולת הפשטה, ואז מופיעים טקסים מנטליים כמו ספירה שקטה, תפילות אישיות חוזרות או ניסיון לגרש מחשבות רעות ולהחליף אותן בטובות. במצבים של שילוב תסמינים, ניסיון לטפל בטקסים מבלי להתייחס לבהלה שברקע עלול להחטיא את המטרה, ונדרשת ראייה קלינית רחבה.

כשפחד מאירוע עבר משתלב בטקסים יומיומיים, טיפול משולב עוזר להרגיע את שתי המערכות במקביל.

תגובות בבית מול מעגל הבדיקות החוזרות

פעולות חזרתיות בבית, יום אחרי יום, עלולות להתיש ולבלבל את ההורים. כשהילד או הילדה נסערים, הנטייה הראשונה שלנו היא לנסות להרגיע בכל מחיר, גם אם זה אומר לבדוק את התיק שוב או לאפשר שטיפת ידיים נוספת. כהורים, קשה לנו לעמוד מול מצוקה גלויה של ילד או ילדה שמתחננים לקבל אישור שהכל בטוח. הרצון לספק את האישור הזה מובן לחלוטין, אך הניסיון מלמד שהיענות מתמדת לטקס מזינה את הספק הפנימי במקום לכבות אותו.

תפקיד ההורה במצבים אלה הוא לפעול כעוגן מווסת. עוגן משדר נוכחות פיזית יציבה, חומלת ובטוחה בלי להתווכח עם החרדה ובלי לשכנע בהיגיון שהפחד מיותר. כשהגוף של ההורה שקט ונשימתו סדירה, מערכת העצבים של הילד או הילדה מקבלת איתות מרגיע שעוזר להוריד את רמת המתח ללא צורך בהשלמת הטקס.

מה אומרים כשהילד מבקש אישור?

במקום להיכנס לדיון הגיוני או לחזור בפעם העשירית על המשפט "בדקתי את הדלת והיא נעולה", מומלץ להשתמש בתסריט קצר וברור שמפריד בין הילד או הילדה לבין הפחד שלהם. אפשר לומר למשל "אני רואה שהחרדה מציקה לך עכשיו ומבקשת שנבדוק שוב. אנחנו בטוחים בבית, ואני לא אבדוק איתך כי אני יודעת שהדלת נעולה. בוא נשב יחד על הספה עד שהגל הזה יעבור".

תגובה כזו אינה מבטלת את הרגש ואינה כועסת על הילד או הילדה, אך היא מסרבת לשתף פעולה עם הטקס עצמו. היא מעבירה את תשומת הלב מהספק השכלי אל הרגעת הגוף, ומלמדת בהדרגה שהתחושה הלא נעימה יכולה לחלוף גם מבלי לבצע את הבדיקה החוזרת.

כשהילד או הילדה מבקשים אישור חוזר, חיבוק, נשימה משותפת וישיבה רגועה בצידם מרגיעים את מערכת העצבים טוב יותר מבדיקה נוספת של הדלת.

איך מציבים גבול בלי להחריף?

הצבת גבולות סביב טקסים כפייתיים חייבת להיעשות בהדרגה ובאמפתיה, ללא כעס, עונשים או לעג. אם הילד או הילדה נוהגים לשטוף ידיים במשך עשרים דקות, ניסיון לנעול את חדר הרחצה בבת אחת יעורר התקף חרדה קשה. במקום זאת, מגדירים יחד צעד קטן של שינוי, למשל קיצור השטיפה בחצי דקה או שימוש במגבת אחת בלבד.

חשוב לחזק כל מאמץ קטן של גמישות, גם אם הילד או הילדה הצליחו להתאפק רק דקה אחת לפני ביצוע הפעולה. משוב חיובי כמו "שמתי לב שהיה לך קשה ובכל זאת חיכית רגע לפני שבדקת את התיק" בונה את תחושת המסוגלות הפנימית ומראה להם שהם מסוגלים לשאת מעט אי-ודאות.

מתי נכון לפנות להערכה מקצועית?

מתי נכון לפנות להערכה מקצועית?

הופעה של חרדות, היצמדות או הרגלים חזרתיים בימים שלאחר אירוע מלחיץ היא תגובה נורמטיבית שמבטאת את הניסיון של הנפש לעבד את מה שקרה. ברוב המקרים, ככל שחולף הזמן והשגרה בבית ובמוסדות החינוך מתייצבת, עוצמת התגובות פוחתת מעצמה. ובכל זאת, יש סימנים ברורים לכך שהמצוקה לא חולפת ומתחילה לפגוע קשות בתפקוד של הילד או הילדה ושל המשפחה.

פנייה להערכה מקצועית מומלצת כאשר מתקיימים מספר תנאים ברורים בשגרת החיים.

מתי כדאי לקבוע הערכה מקצועית

✓  כשהטקסים והבדיקות גוזלים במצטבר מעל שעה ביום ומעכבים באופן קבוע את היציאה בבוקר או את שעת ההשכבה בלילה.

✓  כשהמצוקה מונעת מהילד או מהילדה להשתתף בפעילויות רגילות לגילם כמו הליכה לגן או לבית הספר, מפגש עם חברים, חוגים או שינה בחדרם.

✓  כשכל ניסיון להגביל את ביצוע הטקס מעורר התפרצויות זעם עזות, בכי היסטרי ומצוקה בלתי נשלטת שנמשכת זמן רב.

✓  כשתסמיני הדריכות, הסיוטים, הפחדים החדים והפעולות הכפייתיות אינם מראים מגמת שיפור גם בחלוף ארבעה עד שישה שבועות ממועד האירוע המלחיץ.

במצבים אלה, התערבות קלינית מוקדמת מונעת מההרגלים הכפייתיים להתקבע. שיטות הטיפול המומלצות כיום כוללות טיפול קוגניטיבי התנהגותי לילדים (CBT), המשלב חשיפה ומניעת תגובה ומסייע לילד או לילדה לפתח עמידות מול תחושת הספק. כאשר ברקע קיים אירוע מאיים מובהק, משלבים טיפולים ממוקדי טראומה כמו חשיפה ממושכת (PE) המותאמים לגיל הילד או הילדה בליווי הדרכת הורים צמודה. בשעת הצורך אפשר להיעזר במוקדי סיוע רגשי בחירום שמפעיל משרד הבריאות.

הקריטריונים המפורטים כאן נועדו לסייע להורים לזהות מתי התנהגות הילד או הילדה חורגת מתגובת הסתגלות רגילה, והם אינם כלי לאבחון עצמי.

מתלבטים אם הגיע הזמן להערכה מקצועית?

שיחה קצרה עם מטפל/ת מנוסה יכולה לסייע להבין אם זה הזמן להזמין הערכה.

דברו איתנו

שאלות נפוצות

האם טקסים אצל פעוטות הם תמיד סימן למצוקה או ל-OCD?

פעוטות וילדים בגיל הרך (סביב גיל שנתיים עד ארבע) מפתחים פעמים רבות הרגלים קבועים כמו סידור צעצועים בשורה או התעקשות על סדר קבוע של סיפור לפני השינה. מדובר בחלק תקין לחלוטין מההתפתחות שמסייע להם להבין את חוקי העולם. ההתנהגות הופכת לסימן אזהרה רק כאשר היא גורמת למצוקה קשה, מלווה בחרדה עמוקה ומונעת תפקוד גמיש בבית או בגן.

מותר להורה להשתתף בטקס אם רק הוא מרגיע כרגע?

בשעת משבר נקודתית, השתתפות מסוימת עשויה למנוע הסלמה רגעית, אך כהרגל קבוע היא מזיקה. שיתוף פעולה הורי מאותת למוח של הילד או הילדה שהסכנה אכן אמיתית ושרק הטקס יכול להושיע. המטרה בהדרכת הורים היא ללמוד כיצד להפחית בהדרגה את שיתוף הפעולה בבדיקות, תוך מתן מעטפת רגשית חמה ותומכת.

אפשר לטפל באופן דיגיטלי ממרחק בילדים עם תסמיני דחק וכפייתיות?

כן. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מובנה בפלטפורמה דיגיטלית, בליווי אישי של מטפל או מטפלת ובשיתוף ההורים, יכול להיות יעיל. היתרון הגדול בטיפול מהבית הוא האפשרות לתרגל מיומנויות הרגעה בדיוק בסביבה הטבעית שבה מופיעים הטקסים, ללא הלחץ הכרוך בנסיעות ובהמתנה במרפאות.

מה עושים כאשר הילד או הילדה מסרבים לדבר על מה שמפחיד אותם?

ילדים רבים אינם מסוגלים לנסח חרדה במילים מופשטות, ובמקום זאת הם אומרים משפטים כמו "משעמם לי", "לא רוצה" או מתלוננים על כאבי בטן. בתוכניות טיפול מותאמות לגיל, העבודה נעשית דרך סיפורים מובנים, משחקים ומשימות חווייתיות שמלמדות את הגוף להירגע בלי שיחות כבדות על האירוע ובלי להציף את הפחד בבת אחת.

מתי חולפת מעצמה התנהגות כפייתית שהחלה בעקבות אזעקות או תאונה?

בחלק ניכר מהמקרים, תגובות דחק ראשוניות הולכות ודועכות במהלך החודש הראשון ככל שהילדים חווים יציבות ושגרה מרגיעה. אבל אם הדפוסים החזרתיים נמשכים מעבר לכך ומתרחבים לתחומים נוספים עד שהם מקשים על ההתנהלות בבית ובבית הספר, כדאי לא לחכות ולפנות להערכה מקצועית שתעזור למנוע את התבססות ההפרעה.

טיפול ממוקד בטראומה וחרדה עם אתם איתי

ההתמודדות עם שילוב של בהלה, דריכות וטקסים חזרתיים עלולה להרגיש מציפה ומבודדת עבור כל משפחה. ההתנהגויות שאתם פוגשים אצל הילד או הילדה לא מעידות על כישלון בחינוך ואינן גזירת גורל. הן ביטוי של מערכת עצבים שמנסה להגן על עצמה ומחפשת קרקע יציבה. במרפאת אתם איתי, הפועלת במסגרת מרכז חוסן ע"ש דונלד ג'י כהן ואירווינג ב. האריס מבית עמותת אותי, פיתחנו תוכניות ייעודיות לטיפול בטראומה ובחרדה אצל ילדים בגילאי 4 עד 12. התוכניות פועלות באישור משרד הבריאות, מתקיימות בנוחות מהבית ומעניקות ליווי אישי של מטפל או מטפלת יחד עם הדרכת הורים מעשית. לילדים ולילדות שנפגעו ממלחמה או מפעולות איבה המוסד לביטוח לאומי מממן את הטיפול במלואו בדיווח ישיר, ועבור מקרים אחרים הוא ניתן בעלות נמוכה ומסובסדת. אל תישארו לבד עם הספקות. אתם מוזמנים ליצור איתנו קשר בטלפון 054-9788614 או לפנות ישירות דרך טופס הפנייה באתר כדי לקבל מענה מקצועי, מותאם ומכיל.

רוצים לברר אם הטיפול מתאים למשפחה שלכם?

אפשר לשאול שאלות ולבדוק יחד את הדרך המתאימה לילד או לילדה.

השאירו פרטים ונחזור אליכם

על הכותבת

ד"ר לילך רחמים

ד"ר לילך רחמים

מנהלת המרפאה, פסיכולוגית קלינית מדריכה ורפואית מומחית

ד"ר לילך רחמים היא מנהלת המרפאה הארצית "אתם איתי" לטיפול בפוסט-טראומה בילדים, פסיכולוגית קלינית מדריכה ורפואית מומחית. היא חברה בצוות המומחים הבכירים שפיתח את תכניות הטיפול הדיגיטליות של אתם איתי לילדים ולילדות בגילאי 4-12 עם תסמיני פוסט-טראומה, במסגרת מרכז חוסן ע"ש כהן-האריס.

"אתם איתי" היא מרפאה ארצית לטיפול בתגובות לטראומה בילדים בגילאי 4-12, הפועלת במסגרת מרכז חוסן ע"ש כהן-האריס מבית עמותת אותי. התכניות מאושרות על ידי משרד הבריאות, ולילדים ולילדות שנפגעו ממלחמה או מפעולות איבה הטיפול ממומן במלואו על ידי המוסד לביטוח לאומי.

לפרטים ולהרשמה צרו איתנו קשר או התקשרו 054-9788614